גישת נון דיאט – גישה טיפולית ממוקדת בריאות

הכתבה מתבססת על וובינר שהציג שי וייס, תזונאי ומטפל בגישת נון-דיאט, מרצה ומדריך מקצועי. בעל תואר ראשון במדעי התזונה ובעל תואר שני בחינוך לאורח חיים פעיל ובריא.

גישת נון דיאט – מגישה ממוקדת משקל לגישה ממוקדת בריאות

בשנים האחרונות אנחנו עדים לשיח ער סביב מידת האפקטיביות של הטיפול התזונתי ה"קלאסי". מצד אחד קיימת עלייה בשכיחות של עודף משקל, השמנה והפרעות אכילה, ולצד זה הצטברות של מחקרים שמראים שהגישה ה"קלאסית" הממוקדת בירידה במשקל לא מספקת פתרון איכותי וארוך טווח עבור מרבית המטופלים, ואולי אף עלולה להסב להם נזק פיזי ורגשי.

שינוי פרדיגמות מאתגר ואיטי אך הכרחי

לפי המודל של פילוסוף המדע תומס קון ישנם מספר שלבים בשינוי בפרדיגמות. בתחילה ישנה פרדיגמה מקובלת במסגרתה פועלים חוקרים. במהלך הזמן, מתגלות אנומליות – תופעות שאינן מתיישבות עם הפרדיגמה הקיימת. כאשר אלו מצטברות נוצר משבר והפרדיגמה הקיימת מתערערת וחוקרים מחפשים הסברים חלופיים שיכולים להתהוות לכדי פרדיגמה חדשה שמסוגלת להסביר את האנומליות ולהחליף את הפרדיגמה הקיימת.

הפרדיגמה המקובלת כיום בטיפול התזונתי ממוקדת בירידה במשקל של המטופל. עם זאת, ישנו עיסוק הולך וגובר בגישה טיפולית שונה סביב אוכל, אכילה וגוף שמבקשת להסיט את הפוקוס מהמשקל ולשים במרכז את השלומות של האדם (well-being). גישה זו מכונה גישת נון דיאט (non diet approach) ועולה השאלה האם אנחנו נמצאים בעיצומו של מעבר בין הגישות השונות.

הטיפול התזונתי ה"'קלאסי" התפתח ונוצר סביב המשקל – יש לזה השלכות

ההתמקדות בנושא המשקל מובילה לצמצום מהות הטיפול התזונתי ותפקיד התזונאי. 

כמו כן, כאשר המשקל הופך לקריטריון הבלעדי להערכת מצבו התזונתי של המטופל זה מעלה את הפוטנציאל לאפשרות לאבחנות מוטעות ולתת אבחון. לדוגמה להניח שמטופל במשקל תקין אוכל בריא (למרות שזה לא בהכרח המצב) או לחלופין שמישהו בעודף משקל לא יקבל אבחנה של הפרעת אכילה.

התפישה שהמשקל הוא רק בשליטת הפרט, תוצר של בחירותיו, היכולות שלו ותכונות האופי שלו אינה מדויקת ואף עלולה לגרום לנזק. כאשר הקריטריון העיקרי להצלחה או כישלון של התהליך יושב על המשקל מפספסים המון ערך שאפשר לתת למטופלים וזה מקשה על המטופלים לחוות הצלחות.

צמצום המקום שאוכל מקבל בחיינו הופך אוכל למשהו טכני בעוד שאוכל למעשה הוא הרבה מעבר ברמה רגשית, חברתית והתנהגותית. שגרת אכילה נוקשה ו"מדויקת" יכולה להיות משתלטת ולא משתלבת עם החיים. יש סיכוי מוגבר לפיתוח של סטיגמות משקל, שמעלות את הסיכוי של האדם להימנע מטיפול, לפתח הרגלי אכילה מופרעים, לפגיעה ברווחה הרגשית והפיזית של המטופל.

האם הגישה ה"הקלאסית" עובדת ומצליחה להשיג את מטרותיה?

בחלק מהמקרים זה לא עובד וברוב המקרים זה לא עובד כמו שחושבים שזה יעבוד. גם ההגדרה למה "עובד" אינה אחידה אבל בד"כ מתייחסים להצלחה כירידה של 5-10% במשקל ושימור של הירידה הזו לאורך זמן. כבר כאן רואים פער בין מה שאנשים מגדירים בשטח כהצלחה לבין מה שמוגדר כהצלחה מבחינה מחקרית.

במחקר סקירה עקבו אחרי אנשים במשך 5 שנים. לאחר שנתיים יותר מ-50% מהמשקל שירד עלה בחזרה, ואחרי 5 שנים יש עלייה חזרה של 80% מהמשקל שירד. החוויה הזאת של ירידה ועלייה במשקל ובאופן חוזרני מבחינה רגשית, לאחר השקעה של הרבה משאבים זה מאוד קשה ויכול להוביל להרבה תחושת אשמה וכישלון.

במחקר LOOK AHEAD במעקב של 8 שנים אחרי אנשים עם עודף משקל וסוכרת שעברו התערבות אינטנסיבית ונמצא ש-50% לא הצליחו לשמר ירידה של לפחות 5% ממשקלם בתקופת המעקב. 

במחקר השוו בין תוכנית מינימלית לשינוי הרגלים שכללה בעיקר מידע תזונתי ותמיכה קבוצתית 1-3 פעמים בשנה לבין גישה יותר נוקשה ואינטנסיבית שכללה גם תפריט ספציפי. בגישה הנוקשה הייתה ירידה יותר מהירה במשקל אבל לאט לאט המשקל עלה בחזרה ועולות כאן שאלות מה קורה למטופל בתהליך של העלייה וממה זה נובע – האם המטופל מפתח שיבוש בהרגלי אכילה, אכילה בסתר וכו'. בנוסף עולה השאלה האם היתרון היחסי של הגישה היותר נוקשה (שמירה על ירידה של כ-4.5% במשקל בממוצע בקבוצת ההתערבות האינסטיבית לעומת שמירה על ירידה של כ-2% בקבוצת הביקורת) אכן שווה את ההתערבות האינסטיבית בהרגלי האכילה הקיימים.

האלטרנטיבה – יצירת שיח חדש ומותאם יותר סביב משקל

אין אלטרנטיבה מוחלטת לשיח ממוקד סביב משקל ועל כן המצב נתפס כדיכוטומי – או שיש שיח על משקל או שאין. גם בגישה ממוקדת בריאות מתייחסים למשקל של המטופל, אך ההתייחסות היא כחלק ממכלול של מדדים הקשורים לבריאות ולא ממקום של איסורים והגבלות. 

גם אם האדם לא מדבר על המשקל זה לא אומר שהוא לא מעסיק ומנהל אותו. לכן גם בגישות שאינן ממוקדות משקל מדברים על המשקל ויש יצירה של שיח אחר סביב הנושא – משקל כחלק ממכלול רחב יותר, בגישה רגישה ונעימה.

החשיבות בלימוד שיח אחר היא קריטית כי אנשים שמתמודדים עם המשקל לאורך שנים חווים הרבה תחושת אשמה וכישלון כשהם לא מצליחים לרדת במשקל ולשמור עליו לאורך זמן. מרבית האנשים שמתמודדים עם נושא המשקל עושים זאת שנים רבות. שנים בהם למדו והפנימו שגופם פגום וצריך לצאת נגדו – להשתיק, להדחיק ולצמצם אותו. 

עקב הקושי לשמר את ההישגים של ירידה במשקל מתפתח שיח פנימי וחיצוני שלילי. יש תחושה של חוסר יכולת, חוסר הצלחה בעוד שמרגישים שאחרים מצליחים לכאורה.

בגישה ממוקדת בריאות הפוקוס עובר מפוקוס חיצוני – איך עומדים בכללים, חוקיות, הנחיות, שקילות לעבר פוקוס פנימי שמתמקד ברווחה הכללית של האדם.

גישה ממוקדת בריאות/אדם – מטפלים באדם ולא בסימפטום

בגישת נון דיאט במקום שנתמקד במדד אחד ומוגבל נבחר בהסתכלות הוליסטית שנועדה לתמוך בשיפור ובתחזוק של הרווחה הפיזית רגשית וחברתית של האדם סביב אוכל ואכילה.

חשוב לציין שהתרחקות מגישה ממוקדת משקל לא אומרת הזנחה של בריאות האדם, התעלמות מהמשקל או "עידוד השמנה". להיפך, הרבה פעמים זה מאפשר לאנשים לראשונה להתייחס לבריאותם במנותק מהמשקל.

ברמה המעשית יש התייחסות לאוכל ולאכילה ולהשפעתם המשמעותית על הרווחה הפיזית – רמות אנרגיה, שינה, יציאות, תפקוד ועצמאות. לאוכל ולאכילה יש השפעה משמעותית על הרווחה הרגשית – מצבי רוח שמושפעים מרעב, קשר רגשי עמוק ומורכב עם אוכל, תקשורת וקשרים עם הסביבה. לאוכל ולאכילה יש השפעה משמעותית על הרווחה החברתית גם במסגרת של אירועים חברתיים, משפחתיים, זוגיים ועוד.

יש מתן דגש פסיכו-חינוכי להבנה מחודשת ועדכנית יותר סביב בריאות האדם בכלל וירידה במשקל בפרט.

עובדים על שחרור מאמונות מגבילות דיאטטיות – שמנופוביות, ויצירת תשתית חדשה ויציבה יותר לשינוי הרגלים. כמו כן, יש הסטה של הפוקוס פנימה – עבודה פיזית ורגשית עם הגוף, עידוד להקשבה לרעב ושובע, שיח מכבד, חומל ורגיש עם וכלפי הגוף.

אנו עדים לתהליכים של שינוי מגישה ממוקדת משקל לגישה ממוקדת בריאות, תוך זיהוי מגבלותיה של הגישה הקלאסית שהתמקדה בירידה במשקל כמדד עיקרי להצלחה. גישת הנון דיאט רואה את האדם באופן הוליסטי, מתמקדת ברווחה הפיזית, הרגשית והחברתית, ומאפשרת התייחסות מכבדת ורגישה יותר לתזונה ולאכילה, במטרה לשפר את איכות החיים ללא תלות בשינויים במשקל הגוף.